את תקופת הקורונה המורכבת, על שלל בעיותיה וגרורותיה, אין צורך לתאר בפניכם כלל וכלל. כך גם דבר שפתיים אך למותר, לגולל את אחד הקשיים המרכזיים והעיקריים שהתהווה בתקופה זו, זהו הענין ה'פשוט' והבסיסי של הקמת בתים נאמנים בישראל, קרי: חתונות.

ואם בארץ ישראל לא אכלנו דבש בלשון המעטה, בבלגיה המצב ממש בלתי נסבל. בעצם אין שום סיכוי לארגן חתונה, גם לא מינימאלית. כלום, נאדה.

יהודים כמו יהודים, ככל שההגבלות חונקות כך צצים לעומתם פתרונות יצירתיים ומוזרים…

גם ידידינו הרה"ח ר' משה ווייס שליט"א מעיר אנטווערפן עומד לחתן את בתו שתחי' עם החתן הר"ר זרח גראס שיחי', שזכה לשמש בקודש אצל כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א.

המחותנים אובדי עצות. החתן הינו אזרח ארה"ב, לפני החתונה אין שום סיכוי שהבלגים הנוקשים ירשו לו להיכנס למדינה. עשרות הצעות עולות ויורדות.

וכה מספר לנו אבי הכלה ר' משה:

"אם כל חתונה זה עסק מלחיץ, בזמן הקורונה זה פשוט הכפיל את עצמו שבעתיים, אם לא עשרת מונים. ואם מדובר בחתונה בבלגיה, הסיפור קשה בכפלי כפליים…

אחרי הרבה ספיקות, מתחים וחוסר ידע, הגענו ב"ה לכלל החלטה: החתונה תתקיים בעז"ה בחודש אדר בעיר מעז'יבוז' שבאוקראינה הנידחת…

זה היה הפתרון הטוב ביותר בתנאים הנוכחיים שנוצרו. ובעצם, זה גם היה נשמע די פנטסטי… אמנם חתונה מצומצמת כמובן, שתכיל אך כ-100 איש בלבד, אבל חוץ מעובדא מצערת זו – כל היתר נשמע ממש כמו טיול נחמד לקברי צדיקים באירופה, ועוד בשילוב של חתונה… מה יותר נפלא מזה. לא?!

אז זהו שלא!

מדובר במבצע מורכב מאוד, מכל הבחינות. כי חוץ מריהוט וקייטרינג, היינו צריכים להביא ולארגן הכל במו ידינו, בעשר אצבעותינו!

אין על מה להסתמך על האוקראינים. מה שאתה מביא – זה מה שיש לך. כמה פשוט, ככה מסובך.

מחוט ועד שרוך נעל, כל פריטי הביגוד השונים מכף רגל ועד ראש, הועמסו בעשרות מזוודות מפוצצות, ועוד עשרות ומאות פריטים הנדרשים לחופה וחתונה, מהחל ועד כלה. אסור לשכוח שום דבר, כמעט ואין היכן לקנות וממי לבקש טובות שם במקום.

אחרי ימים עמוסים של ארגון הפרויקט האדיר יצאנו לדרך, בתקווה ובתפילה שהכל ילך כשורה. הגענו לשדה התעופה בבריסל, ואנסה לתאר מן הצד איך היינו נראים…:

קבוצה קטנה של 11 נפשות מהלכת לה בנתיבי בית הנתיבות, כשכל אחד אחראי על מזוודה ענקית ומפוצצת וחלקם על שני מזוודות, ועוד מגוון תיקי צד ושקיות הנתלים בכל כתף מזדמן…

אבל, ברוך ד', אחרי מסע די מפרך עברנו את הדרך בשלום, ולאחר אין ספור טרדות וטרחות זכינו לשמוח בחתונה הגדולה. דווקא בגלל כל הקשיים והמתחים, השמחה בקעה רקיעים. שמחה היסטורית שנצרבה היטב בזכרון כל משתתפיה.

ימי השבע ברכות העליזים עברו ביעף ובחדווה, ואנו מתחילים לתכנן את נסיעתנו חזרה לאנטווערפן יחד עם החתן הטרי ר' זרח, שכעת – לאחר נישואיו לילידת בלגיה – כבר אמור להיות יותר קל להשיג עבורו אשרת כניסה.

דרך חתחתים עברנו עם העסקנים המסורים, להמציא את המסמכים הנדרשים כדי לאשר את כניסתו למדינה, והתחלנו לעשות את דרכנו חזרה.

נזכיר רק, כי בימים טרופים אלו לא נערכות טיסות ישירות. כיון שכך, הדרך, אשר בימים כתיקונם אורכת שעות בודדות מדלת לדלת, הכפילה ושילשה את עצמה.

ממעז'יבוז' נסענו לשדה התעופה בלעמבערג, משם עלינו למטוס לכיוון איסטנבול שבתורכיה לעצירת ביניים. משם עלינו למטוס לכיוון בריסל שבבלגיה.

כמובן שכל מקום – עם הפקידים והכללים הבירוקרטיים שלו.

בכל מקום הייתי צריך להמציא מחדש שלל אישורים ומסמכים ככל העולה על רוחו של הפקיד המשועמם, להוכיח שהחתן מורשה להיכנס לבלגיה ושהוא אכן נשוי וכו'.

כמובן לפעמים הם לא מבינים דיבורים פשוטים ורגועים, ורק וויכוחים וצעקות רמות גורמות להם לקלוט את "הרמז" ולהרשות לנו להתקדם, כל זה כשמאחורי ניצבים שיירה שלימה עם עשרות מזוודות ותיקים…

לאחר מסע תלאות מפרך זכינו לראות את עצמנו בבית באנטווערפן יום לפני פורים, כשאנו צובטים בעצמנו לראות שאכן המסע הארוך הזה אכן נגמר.

אנחנו מתחילים לארגן את הדברים והנה שוד ושבר – – –

מזוודה אחת חסרה!

ודווקא המזוודה היקרה ביותר!

מזוודה גדולה ביותר בה אוחסנו הדברים החשובים ביותר, עליה היינו הכי אמורים לשמור. הביגוד היוקרתי והחדש, וכן שאר הפריטים היקרים.

סה"כ קרוב לשווי של 4,000€ !

היינו ממש בהלם.

ניסינו להתחיל לשחזר אחורנית את הקורות עם מזוודה חשובה זו.

זכרנו בבירור שהמזוודה הגיעה איתנו לשדה בלעמברג ואף עלתה על המסוע לכיוון המטוס, אך משם ואילך אין לנו שמץ של מושג.

לך תדע אם זה נאבד במטוס בדרך לאיסטנבול, או אולי זה כבר נשאר שכוח בשדה התעופה בלעמברג, או שמא בשדה באיסטנבול, או במטוס השני לבריסל. ואולי היא בכלל נגנבה, חדרה מחשבה עגומה לחדרי ליבנו, כשאנו מנסים לדוחקה ולהתעלם ממנה.

איך מתחילים בכלל לחפש דבר שכזה אחרי נסיעה מורכבת ומסועפת שכזו?

האוירה היתה קודרת בלשון המעטה. בעצם ניתן לומר שממש התייאשנו.

כל זה כאמור יום לפני פורים, בעיצומו של תענית אסתר. רק הרגע חזרנו מנסיעה מפרכת והבית עדיין על גלגלים, תרתי משמע. עלינו לארגן את החג שעוד רגע מגיע, ותוך כדי נפל עלינו הבלגן וכאב הראש הלא פשוט עם המזוודה.

השעון המתקדם לא היטיב איתנו, אך אנו מצידנו החלטנו להתעלם ממנו כרגע, ולהתחיל לארגן את הפורים. היום בלילה פורים, מחר ערב שבת, אין זמן. הסתערנו על הכנות החג והשבת.

בליל פורים התיישבנו לסעודה, וכמובן שהנושא של המזוודה עלה, אחד מספיד ומבכה, והשני עוד מנסה אולי בכל אופן לתת רעיון כזה או אחר, אבל הייאוש כבר קנה שביתה בלב כולנו.

אני עצמי הייתי מבולבל, עוד לא עיכלתי מה עבר עלי בימים האחרונים, והנה צנחתי לסעודת פורים. שקעתי במחשבותיי.

הסעודה התקדמה, כשכולם עדיין רוחשים ובוחשים. אך בשלב מסוים עצרתי הכל, ביקשתי שקט מוחלט:

"ילדיי היקרים" פתחתי.

"אני שומע הרבה קולות של ייאוש, אבל אני רוצה לבשר לכם, כי אני לא התייאשתי!!!"

הם מביטים לעברי בתימהון, בודקים אותי היטב, מנסים לנחש, מה אני יודע שהם לא. ואולי בכלל טמנתי להם איזה קטע 'פורימי' בדבריי. אך אני המשכתי בשלי.

אני פונה לילד הגדול ומבקש ממני שיביא אלי את קופת הצדקה של "מרכז מוסדות בעלזא".

אני לוקח את הקופה בידיי, מרים אותה לעיני כל, ואומר בקול שקט:

"יש לנו בבית קופה קדושה, קופה סגולית ומיוחדת הנושאת עימה את ההבטחה של כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א "והוא סגולה לכל דבר"!

"אין לי ספק כלל, שבכוחה של מצוות הצדקה לחולל נפלאות ולהחזיר לנו את המזוודה!

"אני מבקש שכל אחד ואחד מכם יפריש כעת מטבע לקופה הקדושה, כדי שנזכה במציאת המזוודה, וזו אכן תחזור אלינו הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים!".

האווירה החגיגית של פורים הרצינה פתאום. דממת אלחוט השתררה על פני בשולחן.

הענקתי לכל אחד סכום כסף. הקופה עברה אצל כל בני המשפחה אחד אחד. כל אחד בתורו הכניס את הסכום ונשא תפילה חרישית בלשונו ובמילים משלו.

זה היה מעמד מרטיט. לחלק זה אף 'עלה' בדמעות שבצבצו להם בקצה העינים, ללא בקשת רשות לפני כן…

הסיבוב הושלם. לא היה לי שום ספק שתפלתנו התקבלה! פשוט הרגשתי את זה בחוש.

החג והשבת עברו. מגיע יום ראשון, אני נכנס למשרד, התחושה הנפלאה עדיין מלווה אותי, ואני מרגיש מחוזק יותר להתחיל את ההשתדלות.

מכיוון שכאמור לא היה צל של מושג היכן נאבדה המזוודה, החלטתי להתחיל לחפש בשלבים כפי סדר הנסיעה. תחילה בלעמברג. איתור מספרי טלפון ואימייל שלהם, להתקשר ולשלוח הודעה על האבידה.

בעצם חוץ מלכתוב שנאבדה מזוודה כזו וכזו בצירוף פרטי נסיעה ושמות הנוסעים, קצת פירוט על התכולה, לא היה לי עוד מה להוסיף. לא מקום משוער, לא שעה, לא סיבה, כלום.

וכך עברתי משדה התעופה בלעמברג לשדה באיסטנבול ומאיסטנבול לבלגיה וכן לשני חברות התעופה. לכל אחד אני משאיר אותה הודעה דומה ומעורפלת על איבוד מזוודה שאולי קרתה אצלם…

סיימתי, אמרתי לעצמי אני את שלי עשיתי ומה שיהיה יהיה. ולא התעסקתי יותר בנושא.

עברו כמה ימים. הנייד מצלצל, המספר לא מוכר. על הקו נמצא פקיד משדה התעופה באיסטנבול.

הלה מברר אם אני זה ששלח את המייל בקשר למזוודה עם הפריטים האלו. עניתי בחיוב. הפקיד ביקש ממני שאמסור פרטים נוספים ומדויקים יותר לגבי התכולה, תיארתי לו כמיטב יכולתי וזכרוני. לאחר כמה דקות הוא אומר לי שאולי יש משהו, לא בטוח, זה כרגע בבדיקה.

ליבי התרונן. הנה פעמי הישועה מתחילים להתקדם.

יום למחרת, אני מגיע למשרד, פותח את המייל ומגלה הודעה בצירוף תמונות.

אני פותח את התמונות, ולא מאמין למראה עיני. תמונות מהמזוודה היקרה על כל תכולתה. שום דבר לא חסר!

הם שואלים אותי האם זו אכן המזוודה, ואני מאשר בשמחה עצומה.

ואז אני מגלה פרטים מדהימים:

מסתבר שהמזוודה נשכחה במרכז השדה באיסטנבול. שדה תעופה ענק עם מאות אנשים החולפים שם בו-זמנית. היא עמדה כך באמצע המעבר במשך כמה שעות! כשמסביבה חולפים מאות אם לא אלפים מבני דודנו הנחמדים… הם יכלו בקלות להחזיק בידית ופשוט להמשיך ללכת בטבעיות, אך לא! כולם הקיפו אותה והמשיכו הלאה!

כך עד שאחראי ביטחון מצא אותה והעבירה למחלקת אבידות.

התורכים העלו את המזוודה על המטוס הבא, ותוך ימים ספורים קיבלנו אותה.

עין לא נותרה יבשה כשפתחנו אותה וגילינו את כל התכולה שלימה וקיימת, ללא שום נזק או חסר.

אנחנו ממששים את המזוודה עם דמעות פורקן על מתח גדול שבבת אחת התפוגג.

אך הרבה יותר מכך, דמעות של שמחה על הכוח העצום שיש לנו בבית.

על שזכינו שאבינו רוענו כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א שלח לנו ברכה גדולה ועצומה של: "והוא סגולה לכל דבר"

אשרינו שזכינו!