היכל כולל עיון בעיה"ק ירושלים.

קול התורה הולך וגועש. אברכים בני עליה המזירים עצמם ממנעמי העולם הזה, יושבים והוגים בעיון ובעמקות. אין להם בעולמם אלא ד' אמות של תורה והלכה. הם מרגישים באמת את ה'מתוקים מדבש ונופת צופים'. חוץ מתורה הם לא צריכים שום דבר. זהו כל חיותם.

הדלת נפתחת והאברך הרה"ג ר' אלעזר ב. שליט"א צועד פנימה. הנה הוא כבר מתקרב אל הגמרא האהובה ואל תכריך כתביו שבו הוא משקיע את תמצית נפשו ומוחו.

בקלסר הזה הוא מעלה את כל חידושיו ורעיונותיו העמוקים. שעות על גבי שעות הוא משקיע בליבון הסוגיות, ואחרי כן הוא מעלה אותם בריכוז עצום על גבי הכתב, דבר דבור על אופניו בסדר וארגון מופלא.

בראשו הוא כבר מתכנן במה הוא הולך להתמקד היום יחד עם החברותא. בהקשר ללימודיו של יום האתמול, כבר יש לו כמה דרכים נוספות וכעת הוא הולך בעז"ה לעשות סדר.

הוא מתקרב למקום הקבוע שם מונח הגמרא והקלסר היקר, אך 'הילד איננו'.

עיניו מביטות מסביב, אך הוא לא רואה כלום. החברותא כבר מחכה, לא נעים, הוא  לוקח גמרא מהאוצר ומתחיל ללמוד, אך הוא קצת מוטרד, "היכן הקלסר" הוא תוהה לעצמו.

בגמר הסדר הוא מתחיל לחפש ביסודיות. החברותא מנסה לעזור לו. הוא זוכר שהוא הניח את הגמרא והקלסר על עגלת הספרים, אך כעת הוא איננו שם. הם עוברים על כל ארונות הספרים מוציאים ספרים ומחזירים, בודקים מעל הארונות ומתחת הכיסאות, אך הקלסר נעלם. כאילו בלעתו האדמה.

הוא הולך הביתה בשברון לב. הוא מרגיש מחובר לכתבים האלו. את כל נפשו ומרצו הוא הכניס לשם, והנה הם התנדפו כעלה ברוח.

למחרת הוא מחליט להגיע חצי שעה מוקדם יותר ולהתחיל בחיפושים לפני התחלת סדר הלימוד. הוא מתחיל שוב את חיפושיו בעגלת הספרים, עובר על כל המדפים, סוקר את כל השולחנות.

שעת התחלת הכולל מתקרבת ור' אלעזר עדיין לא מצא את מבוקשו.

החברותא נכנס ורואה את ר' אלעזר במצבו העגום. הוא אף פעם לא ראה אותו כל כך מודאג כמו שהוא נראה עכשיו. הוא מתרוצץ בכל הפינות, עם עיניים גדולות ועצובות, תרות ומחפשות.

תוך כדי חיפוש, מבצבצים במוחו של ר' אלעזר זכרונות עמומים מאחד החברים בכולל, שלפני שנה אירע גם לו דבר מצער שכזה, כאשר קלסר חידושי תורה שעמל ויגע עליו בשמך שנה שלימה אבד ממנו… אוי! כמה צער וכאב היה לו לאברך, צער ללא כיסוי, שעד היום הוא עדיין מיצר ודואג על כך. "לא זה לא יקרה!" חושב ר' אלעזר לעצמו, אך הוא אינו יודע על מה ולמה הוא כה סמוך ובטוח בכך…

תוך כדי מחשבות אלו, הוא ננער לפתע לקול שאלתו של החברותא, שחוזר ושואל אותו בפעם השלישית:

"ר' אלעזר" הוא שואל, "כבר הכנסת למרכז"?!

ר' אלעזר לא עונה, הוא ממהר לקופת המרכז הניצבת ליד הכניסה ומכניס סכום מכובד, עיניו לחות ושפתיו ממלמלות תפילה חרישית.

ר' אלעזר פונה חזרה למקומו, כשבדרך הוא עובר שוב ליד עגלת הספרים.

הוא לא מאמין!

כן!!! הם כאן, הם מחכים לו!

הגמרא והקלסר היקרים מפז מונחים שם מוכנים לשליפה!

כאילו זו לא אותה עגלה שהוא כבר סקר והפך היום ואתמול שוב ושוב.

הוא כבר לא מצליח להחניק את הדמעות. הוא מחבק את הגמרא ואת כתביו היקרים בזרועיו.

קולו נשנק: "נס, ממש נס".