בחוץ לארץ היה מושג שנקרא "צדקה לעניי ארץ ישראל". בימים הללו ידע כל אחד, שכשהוא עורך שמחה, כאשר ראשו כואב עליו, או בשעת הדלקת הנרות, בכל עת ובכל הזדמנות, תמיד ניגשים אל קופסת הצדקה ומשלשלים לעניי ארץ ישראל, ועל זה היה קיומם של יהודי ארץ ישראל.

על כל חסיד בעלזא להנהיג לעצמו, שבכל מאורע, ערב שבת ויום טוב, כשהשמחה במעונו או בכל דבר ומאורע שעובר עליו, יתן צדקה לקופת המרכז. בביתו, בחנות, ברכב, בכל מקום יציב את קופת מרכז המוסדות, המעמידה מוסדות תורה בארץ ישראל, והוא סגולה לכל דבר.

איני יודע כמה נתנו אז אותם יהודים עניים בחו"ל לצדקת עניי ארץ ישראל, אך עכ"פ מזה חיו באר"י מאות משפחות. בדור הקודם החזיקו זאת לדבר גדול, דבר סגולי, מהיהודי הפשוט עד האדם הגדול ביותר.

אצל דודי בארץ ישראל כבר לא היה כן, אך בבעלזא היו שתי צלחות על השולחן, האחת של בית הכנסת, והשניה של קופת רבי מאיר בעל הנס ליהודי אר"י.

כאשר הגיע זקני ז"ל לראצפערט, הגיעו עמו עוד רבים שהצטרפו מבעלזא, והורה לחלק בכל האכסניות קופסא של חיבת ירושלים, הוא כולל רמבעה"נ של בעלזא, שהייתה בגאליציה. וכשברח מראצפערט הורה, בעת הבריחה במוצ"ש, לאסוף (כסגולה) את כל הקופסאות.

מי אנו אם לא צדקת רבי מאיר בעל הנס, המעמידים מוסדות תורה בארץ ישראל.

בכל בית ומשפחה, תהא קופסת הצדקה של בעלזא.

שיהודי ידע שעל כל דבר ניגשים אל קופסת הצדקה של מוסדות בעלזא.